אתמול אחרי חודש חזרתי ללמד תלמיד מראשון עם פרקינסון.
אחרי שהתיישבתי התלמיד אמר לי תקשיב זיו אני לא זוכר כלום וצדקת בשיחה שאמרת שהזיכרון לא מחכה למלחמה וצריך שיהיה סדר יום.
אמרתי לו אני מצטער על מה שאמרתי בטלפון.
הוא אמר אין מה להצטער צדקת בכל מילה שאמרת
אמרתי לו אילן אני איתך ולצדך ונתרגל ונעשה הרבה חזרות שהזיכרון יחזור ותדע לתפעל את הטלפון.
שסיימנו הוא שאל אותי מתי אתה מגיע עוד פעם
אמרתי ביום שלישי אני אגיע ונמשיך בתרגול זיכרון
הוא אודה לי .
אני חושב שסבלנות רבה וכנות ואדיבות שחשוב יותר מכל לאנשים מבוגרים ובכלל.
